 במשך שנים גידלתם אותו, טיפחתם אותו ורקמתם חלומות עבורו. דמיינתם את עצמכם רוקדים באושר בחתונתו ומאמצים לחיקכם את בת הזוג שלו. והנה, בלא הודעה מוקדמת או רמזים מטרימים, האוצר שלכם יצא מהארון.
הורים רבים מתקשים לעכל את הבשורה, ומוצפים ברגשות תסכול, אשם, בושה ודאגה. הם חוששים לעתיד בנם, דואגים כי הוא ייאלץ לעבור חיים קשים יותר, להערכתם, ומתוסכלים מהאפשרות שלא יהיו להם נכדים שימשיכו את השושלת. הם חשים אשמה, ותוהים אם שגו בחינוך הילד ובמסרים שהעבירו לו לאורך השנים. כמו כן, הם לא יודעים כיצד יציגו את הדברים לסביבתם הקרובה.
ההפתעה של ההורים מהגילוי מובילה אותם למגוון רחב של תגובות. רבים מהם מגיבים בקבלה ובהבנה, המלווה בשאלות ובבקשות להסברים. אחרים מגיבים בהתרחקות זמנית מהילד או מדחיקים את הנושא ומתייחסים אליו כאל טאבו. במקרים קיצוניים, ההורים מכים את הילד או זורקים אותו מהבית (בית דרור מארח בני נוער רבים שנזרקו מהבית עקב נטיותיהם המיניות).
תגובות כאלה חמורות במיוחד לאור העובדה שדווקא בשלב קריטי זה של יציאה מהארון, הילד זקוק להוריו יותר מכל. באחד האימונים שאני מבצעת נתקלתי בדוגמה של ב', בחורה בת 22, שעברה להתגורר אצל סבתה בסתר, כי הוריה הגיבו בקיצוניות והיכו אותה כאשר יצאה מהארון.
הורים המגיבים בהרחקה של ילדיהם או בתגובות קיצוניות יותר עקב הגילוי, לא נמצאים לצד ילדיהם בתקופה בה הם זקוקים להם יותר מכל. דווקא בשלב זה, ילדיהם זקוקים לקבלה מצד האנשים המשמעותיים בחייהם: הוריהם, אחיהם ואחיותיהם והמשפחה המורחבת, כדי שיוכלו לקבל את עצמם. הקבלה מצד המשפחה חיונית במיוחד מאחר שהעולם בחוץ עלול להיות מאיים, עוין ולא בטוח (לוז ואבני, 2000 *).
מתברר שכאשר ניתנת להומוסקסואלים וללסביות הזדמנות להתפתח בסביבה תומכת ומודעת, אין להם כקבוצה בעיות של בריאות נפש יותר מאשר לאוכלוסייה המתבגרת הכללית (Gonsiorek, 1988, מתוך לוז ואבני, 2000 *)
ניקוי שולחן והגדרה מחדש
לאחר שלב המשבר, במהלך הזמן, עוברים חלק מן ההורים תהליך של השלמה, תיקון וקבלה של בנם או בתם.
לאחר שהבינו שהם מעוניינים ובשלים ליצור שינוי ולשקם את יחסיהם עם ילדיהם, חלק מההורים לאימון, כדי לקבל כלים שיסייעו להם לעשות זאת.
לצורך ביצוע השינוי במציאות, מתחיל האימון ב"ניקוי שולחן" מכל הכעסים והמשקעים שהוא מכיל היום. רק כך יוכלו ההורים להשיג את החזון והמטרות, שהם מגדירים בשלב הראשון של האימון. כיוון שהנושא מאוד טעון רגשית, המטרות המוגדרות הן מצומצמות וקצרות טווח. באופן זה אפשר לבחון את ההתקדמות משבוע לשבוע, ולנוע בצעדים איטיים ומדודים לקראת הקשר המחודש עם הילד.
האימון מאפשר להורים להעלות את רגשותיהם המופנמים אל פני השטח, בעזרת שאלות מנחות, כגון: מי היית לפני כן עם הילד? מי אתה היום? מה יקרה לך אם תקבל את הילד? מי תהיה? האם הפחד מ"החיים הקשים שיהיו לילד" מקדם את הילד או אותך? האם אפשר לוותר עליו? האם הסבל שאתה שרוי בו משרת אותך או שתוכל להרפות ממנו?
במהלך האימון מוגדרת מחדש המשפחה, על כל הקשרים שמרכיבים אותה ועל הרצונות והצרכים המובילים את כל אחד ואחד מבני הבית.
מתמודדים עם השדונים
עוד בשלב הראשוני, של הגדרת המטרות והחזון של האימון, אני נוהגת לעבוד עם ההורים המתאמנים על התמודדות עם הפחדים שעלולים להציף אותם - הפחד מכך שהילד ידחה את ניסיונות ההתקרבות, החרדה מתגובות הסביבה והחשש מכך שלא יוכלו לעמוד במטרה שהציבו לעצמם. השיחה הגלויה אודות הקולות הפנימיים, ה"שדונים" המזהירים מפני דחייה וכישלון ("אל תנסו בכלל כי אין לכם סיכוי"), מסייעת בהתמודדות ובהכנה הרגשית לקראתם.
מטרת האימון למנף את הרגשות השליליים ליצירה של יחסים אחרים, טובים יותר, מקבלים יותר, באופן שיעצים את כל בני המשפחה. |
שלח לחבר
גרסת הדפסה