כשאנשים מגיעים להתאמן, בכל אחת משיטות האימון הרווחות בארץ ובעולם, הם מלכתחילה מציבים לעצמם מטרות שברצונם להגשים. המאמן יוצר עם המתאמן בתחילת תהליך האימון בהירות לגבי עצם המטרות, ולאחר מכן במהלך האימון תומך בו, כל מאמן על פי שיטותיו הוא, בדרך להשגת המטרות. בתום תהליך האימון, או אף במהלכו, מרגע שמטרה מומשה, יש תחושת סיפוק גדולה של המתאמן ושל המאמן גם יחד. המתאמן חש שמחה גדולה של הישג. חוויית ההישג היא כפולה ומכופלת: הן על עצם המטרה שהוגשמה ("כתבתי את הספר שרציתי", "זכיתי במשרה שהתמודדתי עליה"), והן על הכלים שנרכשו בדרך למימושה, בתוך תהליך האימון ("למדתי לתכנן את הזמן שלי באופן יותר יעיל"). חווית ההישג עוד מועצמת פי כמה מתוך ידיעה והכרה באופן שבו הסביבה רואה אותנו עכשיו. הרי כל אחד מאיתנו משקיע כל חייו מחשבה ואנרגיה כה רבה, ב"איך רואים אותי" ו"מה חושבים עלי", והנה, זה היום לקטוף את פרי עמלנו – כמה נעים להתענג על המחשבה של איך אנחנו נראים עכשיו, לאור ההצלחה שלנו, בעיני חברים, מכרים, בני משפחה. חיים באושר עד עצם היום הזה – האומנם ? בואו נריץ את הסרט מעט קדימה. בואו נתבונן באיש הזה, שמרגיש עכשיו בפסגת חייו, כעבור זמן מה. נתבונן באישה הזו שמרגישה כרגע כל כך מוגשמת, מסופקת ומאושרת כעבור שנה, שנתיים, או אפילו פחות. מה באמת השתנה בחייהם? האם הם חשים מוגשמים לאורך זמן ? האם הם אכן חווים אושר? האם בחיי היום יום שלהם הם חשים שלוה? האם הם מרגישים שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה? ברוב המקרים התשובה היא לא בא' רבתי. בועת האושר האישית התנפצה לה ממש כמו בועת סבון. במקרה הטוב אנשים יודעים וזוכרים שהם הגשימו את המטרה, אבל מרגישים רחוקים יותר מתמיד מתחושת האושר שליוותה את ההישג. עתה מלווה את חייהם תחושה עזה של החמצה כואבת על האושר שהיה ואיננו עוד. באי שקט גובר והולך שמקורו בגעגוע כואב לאושר ההוא שפעם חוו, מתוך כמיהה צורבת אל מלאך התהילה שפעם כבר נגע בהם, הם יעצבו לעצמם מטרות חדשות. הם יציבו לעצמם יעדים ואתגרים חדשים ויפעלו במלוא הקיטור לקראת כיבושם, על פי העקרונות שרכשו במהלך האימון. לפעמים הם יבואו שוב להתאמן על המטרות החדשות, מונעים מכוח אמונה חזקה, שממש זה הדבר היחיד שעומד בינם לבין האושר, שאם הפעם הם יצליחו, אם יגשימו הפעם את הדבר המסוים הזה ("עוד עשרת אלפים שקל בחודש")– הם יהיו מאושרים, הם ירוו סוף סוף את צימאונם בטעם החיים. וכך זה חוזר חלילה... אנשים רודפים אחרי האושר ממש כמו אותו חתול הרודף אחר זנבו. בתוך המרחב הזה של המרדף אחר האושר פורח לו הטרנד של האימון האישי. מאמנים אישיים נפלאים, חדורי רצון טוב ואמונה, מתמחים בשיטות שמבטיחות ואף מקיימות, ומשתפים פעולה עם המשחק חסר התוחלת הזה. הודות לאימון שלהם החתולים מצליחים לרדוף אחר זנבם יותר מהר, יותר חזק, יותר גבוה... שברו את הכלים ולא משחקים - החיבור למהות מאמנים תודעתיים המאמנים על פי שיטת קוד הקיום פרשו מהמשחק הזה. אנחנו מאמנים אנשים להתחבר למהות האמיתית הטבעית שלהם, וכשהם מתחילים לפעול מתוכה ומתנתקים מהמרדף חסר התוחלת, הם מתחילים לחוות אושר על בסיס יומיומי. הגענו לעולם כנשמות זכות וטהורות, השואפות לממש את הייעוד הנשמתי שלהם. הגענו לעולם כוחני ותחרותי, עולם של כוח ומעמד. המפגשים הראשונים צילקו את נשמתנו : רצינו להביא את הייחודיות שלנו בדרך של אהבה ולימדו אותנו שצריך להביא כוח. כל מפגש כזה עם סביבתנו הקרובה, הורים, גננות, מורים, הותיר צלקות בנשמתנו, אבל עד מהירה למדנו את כללי המשחק. למדנו להיות כוחניים ולא אוהבים, תחרותיים ולא מתמסרים. למדנו להביא לעולם לא את מי שאנחנו באמת, עמוק עמוק בתוכנו, אלא לפעול ממקום של להוכיח בכוחניות את מי ומה שאנו. במשך השנים, שורש נשמתנו נסתר גם מנגד עינינו. שכחנו את המקור הטהור שמתוכו נוצרנו, שמתוכו באנו לעולם. התחלנו להאמין שבאנו כדי להשיג, לכבוש, לממש, להגשים עוד ועוד מטרות. האור טבעו להתפשט. כך גם האהבה והאור שבנשמתנו. אבל בעולם כוחני ותחרותי הסתרנו את האור בתוכנו, ואת הנטייה להתפשטות תרגמנו לקריאתו של האגו : "עוד, עוד! לא מספיק!". נעזרים בכלים של ביקורת ("אני לא טוב מספיק") ושנאה עצמית, אנחנו רודפים אחר עוד מטרות, עוד כסף, עוד כבוד, עוד מעמד. ארדוף, אשיג, אחלק שלל. וכך נכנסו למרדף אחר הזנב, למחול השדים הזה. נשיג עוד ועוד, נגשים עוד ועוד- נרגיש לרגע שזה נפלא כי הצלחנו, ואנחנו גדולים ויכולים, נשמח שכולם עדים להצלחתנו, וכעבור דקה, או שבוע, או חודש, נרגיש שוב את הריק, את החלל שבתוכנו, את זעקת הנשמה הרוצה לפרוץ, למלא, לאהוב, לתת. ואת החלל הזה יתרגם שוב האגו שלנו ליצירת מטרות חדשות ויעדים ברי כיבוש. כאנשים מחויבים למימוש נמשיך לעשות הכול במטרה למלא את החלל שבתוכנו: ניקח עוד קורס באוניברסיטה, נלך לעוד סדנא, נבחר יעד אקזוטי לחופשה, נקנה מכונית חדשה, נלך לקואצ'ר הכי יקר, נקרא עוד ספר, נלך לעוד מתקשר, וחוזר חלילה... מחול שדים. אימון על פי קוד הקיום מחבר את האדם לשורש נשמתו, אל הצרוף הייחודי של קוד הקיום ויסוד האושר האישי שלו. זה המקור, זו תמצית האהבה, שבאנו להביא אל העולם, כל אחד בדרכו המיוחדת, דרך קוד הקיום שלו ודרך יסוד האושר אליו הוא קשור. זה מה שאנחנו, כמאמנים תודעתיים על פי קוד הקיום, עושים בתחילת תהליך האימון. במהלך האימון אנחנו חושפים את כל נקודות החוזק של נשמתנו, כל המקומות בהם רצינו לאהוב ולא יכולנו, כל המקומות בחיינו, שבהם רצינו לתת ולא קיבלו את הנתינה שלנו. אנחנו מתבוננים בכל מקום בחיינו בעבר ובהווה, שבהם יש לנו חוויה של סבל או של מאמץ, ומגלים שהמקור לסבל , למאמץ, לתסכול או לכאב שאנו חווים, נעוץ תמיד בהתנגשות שבין נשמתנו, בין כוח האהבה והנתינה הטבעיים שאיתם נולדנו, לבין חוקי העולם התחרותי וההישגי שבתוכו אנו חיים. כתוצאה מחוקים אלה ביטלנו את האהבה ואת כל עולם הרגש המופלא שלנו, והמלכנו עלינו את המיינד. הוא זה שעיצב את חיינו. אט אט בתהליך האימון אנחנו מרפאים את הצלקות שנצרבו בנשמתנו, ומוחלים לעצמנו על המקומות והמצבים בהם פעלנו גם אנו על פי חוקי הכוח והמעמד. אנחנו מפסיקים לפעול מתוך המקום הזה. מפסיקים לפעול כדי לרצות, כדי להוכיח, כדי להשיג, ובפשטות מתחברים למי ומה שאנחנו באמת. ההתחברות לטוב שלנו, לאהבה האינסופית, האלוהית, שנשמתנו היא חלק מתוכה, מעלה בנו דמעות של הכרה, של היזכרות, של הכרת תודה. אנחנו מאפשרים לרגש להציף אותנו. אנחנו מתאהבים. נוכחים לאהבה שלנו, שתמיד הייתה שם, נסתרת מנגד עינינו. נוכחים באמת למי ומה שאנחנו. נוכחים. בין העידנים אנחנו מצויים כיום בסוף עידן אדמה, ועומדים בפתחו של עידן חדש. עולם החומר עומד בפני סיום, ומי שעוד לא התעורר – מתעורר כל יום למציאות החדשה הטופחת על פניו, לטלטלה שהעולם עובר. מכל בחינה שהיא: אקלימית, מדינית, כלכלית, פוליטית – העולם שהכרנו – איננו עוד. אנחנו מנסים להילחם, להמציא פתרונות, להיאחז בקרנות המזבח, ובלבד שלא נראה שהגבינה זזה מזמן. גם האדמה. כולנו חשים כי שהיא נשמטת תחת רגלינו. אבל נדמה שלמרות השימוש הרווח עד כדי זילות בביטויים "רעידת אדמה", או "צונאמי" – אנשים לא רואים נכוחה את המכנה המשותף של כל התופעות המתרחשות אל מול עינינו ממש ואת משמעותן. תרבויות שלמות, ציוויליזציות מפותחות ביותר, שהישגיהן עלו בהרבה על אלה שלנו כיום הושמדו ונכחדו כשהיו שטופות בחומר. עדויות לכך ניתן למצוא לאורך כל הדורות, החל מאטלנטיס ולמוריה הקדומות, דרך מצרים העתיקה, יוון הקדומה, המינואים, דרך האינקה ועד קרוב לימינו - איי הפסחא. כולם משכפלים את אותו דפוס: אסון או שואה כזו או אחרת שהביאו לקיצן ולהכחדתן של ציוויליזציות, שלצד הישגיהן בתחומי הדעת, היו שקועות בתוך החומר- החל מתאוות בצע וכלה במלחמות והקרבת קורבנות אדם. גם בסיפורי התורה (מגדל בבל, סדום ועמורה, המבול) ובכל נבואות התוכחה של נביאי ישראל המסר הוא אחד: עולם לא מוסרי ולא ערכי, עולם שיש בו חומר ללא רוח – סופו חורבן. עולמנו, בעידן אדמה, הוא עולם של חומר, עולם כוח ומעמד, או בראשי תיבות – עכו"ם, ואנחנו ממש כמו עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות), עסוקים בעבודה זרה, שטופים באלילות של ימינו: עוד חומר, עוד כוח, עוד הישגים. אנחנו לא מכירים משהו אחר, ולכן לא בכדי אנחנו מנסים נואשות להיאחז בקרנות המזבח, עוסקים בניסיונות לשרוד בכל מחיר בעולם החומר הקורס סביבנו. הניסיונות הנואשים הללו באים לידי ביטוי בצורת מאבקים מרים, מלחמות אכזריות, אלימות ורוע לשמו שכולנו חווים סביבנו. ממעוף הציפור המאבקים ההישרדותיים של העת הזו נראים פתטיים, ממש כמו ניסיון לאחות בפלסטרים ובסלוטייפ בקע גיאולוגי עמוק, שנוצר כתוצאה מרעידת אדמה. בקע שהולך ומתרחב, שואב לתוכו מפולות של אבנים, אדמה וחול. האם מישהו באמת מאמין שנוכל לעצור את הסחף הזה? הרי מתוך הניסיונות העקרים הללו עוד רגע נקרוס גם אנו אל תוך האין... אל עבר המימד הבא אסכולות רבות ושונות מדברות על הקפיצה הקוונטית שעל האנושות לבצע ממש בעצם הימים האלה, עד שנת 2012. הקפיצה הזו, המעבר הזה למימד הבא, יתאפשר רק לאלה מאיתנו, שיהיו מוכנים לנטוש את החומר, ויפסיקו להתנהל על פי חוקי העולם התחרותי, הכוחני וההישגי. "המשבר הכלכלי הגדול ביותר מזה מאה שנה הוא סימן חיובי לבאות. היקום נחלץ לעזרתנו. כעת זה הזמן. אין דרך אחרת להעיר את ההמונים הנוהרים אחר עגל הזהב אלא לנפץ אותו לרסיסים. כי רק מהניפוץ, מהרסיסים, ניתן לראות את היסודות, ולבנות ולהיבנות איתם מחדש. המשבר העולמי, ניפוץ עגל הזהב של ימינו, יאפשר לכולנו להתחבר מחדש לנשמה שבתוכנו, לייעוד שלנו, ליחסי הגומלין שבינינו". (אפרת פדרמן תומר, מאמנת על פי קוד הקיום). מאמנים רבים רואים בתפקידם שליחות. השליחות האמיתית שלנו נבחנת ובאה לידי ביטוי דווקא בעת כזו. אם נחזור לתחילת המאמר – מאמנים מאסכולות אחרות יראו בעידן הזה תקופה מאתגרת, ויחמשו את המתאמנים שלהם במיטב הארסנל הכוחני כדי לנצח, לכבוש ולהשיג את יעדיהם. כמאמנים תודעתיים בשיטת קוד הקיום אנו מכוונים למציאות אחרת, שונה לחלוטין. מהות השליחות בעת הזו מאוד בהירה לנו. השליחות שלנו היא לעורר את האנשים, וללוות את הצעדת האנושות אל עבר המימד הבא. וכול אחד מאיתנו מחויב לשליחות הזו בכול לבבו, בכול נפשו ובכול מאודו. בדרך האימון התודעתי על פי קוד הקיום אנחנו לומדים את שמעולם לא שכחה נשמתנו : שאנו נשמות זכות וטהורות, שבאו לעולם הזה, כדי ללמוד דרך נתינה ואהבה. אנו מתגמלים את כל סביבתנו בכל האהבה המופלאה שבנו. המארג האנושי המופלא המורכב מקודי הקיום השונים, המחוברים לכל יסודות האושר, עם הנתינה הייחודית של כל אחד, מהם יוצרת מערכת יחסי גומלין שיש בה הכול. אחדות של אהבה. אלוהות. הכול מתממש בחיינו. אנחנו חלק מהשפע. אנחנו האל הבורא כול. אלו הכלים של העידן החדש, והשליחות שלנו, כמאמנים על פי קוד הקיום, היא להביא אותם לעולם באהבה גדולה. אורית
הפוך לעמוד הבית 
הוסף למועדפים 
שלח לחבר
גרסת הדפסה
בועת האושר מתנפצת
