שתי מטלות יש לאדם בחייו, אמר פרויד. כדי להגשים את עצמו ולהיות מאושר, על האדם להשלים את המשימות העומדות לפניו הן בעולם העבודה והן בעולם האהבה. ואמנם, בתחילת דרכנו קיימת בנו הציפייה הלא מודעת או הנחת המוצא הנאיבית, שחלומותינו בשני התחומים החשובים הללו כבר, או-טו-טו, בדרך להגשמה. אולם, מה קורה כשהדרך מתחילה להתפתל ולהביא אותנו אל מקומות שלא חזינו מראש? מקומות שלא רצינו לעבור בהם? מקומות שמהווים עבורינו פשרה, התפשרות, מקומות של חסר, של חוסר סיפוק?
נעמי*, אישה רבת כשרונות המתקרבת לסף גיל החמישים, חשה בכל מקום עבודה שהיא האישה הכושלת ביותר בסביבתה, שאחרים יודעים ומסוגלים יותר ממנה ושהיא לעולם תפגר אחריהם מספר צעדים. אמנם הצליחה איכשהוא להגיע לתפקיד ניהולי, אבל מעולם לא חשה חיבה יתרה לעיסוקה ולא האמינה גם כי ניתן למצוא תעסוקה שמתאימה לה ושמספקת לה הנאה. בנוסף, סבלה גם מבעיות בריאות רבות ומגוונות.
רוני*, מהנדס אלקטרוניקה ומנהל צוות באירגון גדול, היה איש נעים הליכות אבל עצוב למראה, שחי בתחושה מתמדת כי הסטוריית התעסוקה שלו היא שרשרת של ניסויים וטעיות, כשלונות ומפחי נפש. בחלק גדול מחייו הבוגרים עבד במישרה שכלל לא עניינה אותו, ובזמנים אחרים, כשניסה לפרוץ לעצמו שביל ייחודי להגשמה, נכשל בעסקים קטנים שהקים, בזה אחר זה. הוא חי בתחושה תמידית שאינו מוצא את מקומו.
העבודה באימון עם שניהם הביאה אותי לשאול את עצמי שאלות מהותניות אודות המתודולוגיה והאמונות הבסיסיות של האימון האישי. האם ניתן לעשות שינוי אמיתי בקריירה של מנהלים על פי גישת האימון? האם שינוי מהותי ומשמעותי - כמו החלפת קריירה, או מציאת עיסוק המסייע להגשמה עצמית - יכול להתרחש בתוך המרחב המוגבל של האימון או שהוא דורש עבודה מעמיקה יותר, הגברת המודעות העצמית לדפוסים ולתכנים לא-מודעים, כמו בעבודה הפסיכולוגית והאנליטית? האם הקואוצ'ינג, בעל האוריינטציה אל העתיד והגישה התנהגותית יכול להוות זרז לטרנספורמציה ברמה המאפשרת לאנשים לעבור להגשמה אמיתית בחייהם?
האימון, אומרים בלאנצ'רד והומאן, הוא האמנות של הנשמה. תפקיד המאמן הוא לעזור לאנשים "בעבודת הפטיש והאיזמל, כלומר, בסילוק המיותר, כדי שיוכלו להגיע לדברים החשובים בחיים" (בלאנצ'ארד והומאן, 2006, עמ' **5). במסגרת האימון, סילוק המיותר, כלומר, פינוי המסרים המנטאליים המייצרים חסמים להתקדמות, יכול לעזור למתאמנ\ת לפרוץ מן המילכוד אליו נקלע\ה, לייצר פתיחות ואנרגיה כדי לצאת לדרך חדשה, לשנות דפוסי התנהגות ולהתמיד בצעידה אל הקריירה הרצוייה.
אחת השאלות שאני שואלת את המתאמנים במהלך האימון היא: "מהם המסרים הזכורים לך מהילדות?" – שאלה שלכאורה, יאמרו המתנגדים – שייכת לפסיכולוגיית המעמקים. אם אנחנו מתחילים להתעסק במסרים מהילדות, ביחסים עם אבא-אמא, בזכרונות של כשלונות העבר, הרי שחרגנו מתחום האימון. ואכן, יש סכנה כי דיאלוג מסוג זה יביא אותנו לניתוח הקשרים המוקדמים של המתאמן ולנבירה בתהומות זיכרון הילדות שלו, ללא מוצא הנראה לעין. לכאורה - סיפור של שנים של פסיכותרפיה.
אולם, בעבודה עם נעמי ועם רוני, גיליתי כי עצם ההעלאה למודע של תכנים אלה, איסופם ואיזכורם בלבד, יצרו מומנטום להובלת שינוי בקריירה. המסרים שזכר כל אחד מהם מילדותו היו: "חייבים לעבוד בעבודה פרקטית"; "רק מה שמביא פרנסה זה טוב – כל השאר זה שטויות..."; וכן "חיים רק בשביל הילדים...". רוני אף נזכר כי בכל פעם שניסה בצעירותו להניע רעיון יזמי חדש שהיה לו, אמרו לו הוריו: "אתה לא נורמלי!".
העלאת המסרים הנשכחים האלה, אותות וחסמים שנחרטו בזיכרון הלא-מודע, והדיון עליהם, ועל המידה שבה הם מנהלים את חייהם היום, יצרו מנוף אדיר אצל שני המתאמנים. לאחר מספר שבועות בלבד, החלה נעמי להרגיש טוב יותר מבחינה פיזית, בריאותה השתפרה, והיא החלה לקבל משוב חיובי מן הממונים עליה בעבודה. היא החלה להבשיל לקראת חיפוש עיסוק חליפי, שיבטא טוב יותר את הכשרונות והנטייה שלה לעבודה עם אנשים. רוני בישר לי יום אחד, לאחר התלבטויות והתמודדות עם הפחדים שאיפיינו אותו - כי החליט להקים עסק חדש ביחד עם שותף שגם יבטיח את הביטחון הכלכלי של המיזם. והמיזם הזה הפך להיות המטרה החדשה באימון.
לעיתים, בעבודה האימונית עם מנהלים, ניתן לראות תהליך של "הבשלה ספונטאנית". זוהי תופעה שמאמנים רבים חוו אותה לא פעם. מתאמן המגיע חושש, מהסס ומתלבט, חסר יכולת החלטה וחסר אמון בעצמו עובר "פאזה" באופן פתאומי ומשנה את דפוסי ההתנהגות שלו – לעיתים בצורה כמעט בלתי מוסברת – לאחר גילוי חשוב שמתרחש. העבודה עם "מסרים מן הילדות" מאפשרת תגובה ספונטאנית ומעמיקה כזו, הנובעת משינוי תפיסת העולם ודרכי ההתמודדות של המתאמן. העולם הפנימי – ובעקבותיו, כמובן החיצוני – משנה צבע, גוון, צליל ומשמעות והכל נראה אחרת. התובנה המתרחשת יכולה לסייע בפריצת דרך משמעותית וביצירת השינוי אותו אנו מייחלים להפיק בעבודת האימון. כל אלה, ללא "חיטוט" ועיסוק מיותר ב"למה" ו"מה היה" בילדות או בזמנים עברו, אלא בהעלאה ואיזכור בלבד של המסרים ומשמעותם המכרעת על חיי התעסוקה של המתאמן כיום. המעבר מכאן לדרך החדשה בקריירה מתקיים בשלב זה בקלות מפתיעה על ידי המתאמן עצמו – לאחר שקיבל רשות לנתק עצמו מן הכבלים.
ד"ר מירה חניק, יועצת אירגונית ויועצת לניהול ולפיתוח מנהיגות. מאמנת אישית בגישה הוליסטית המתמחה בהעצמה והגשמה עצמית mira@jenik.com 09-7461728 מנהלת אתר "הדרך למעלה" להעצמת נשים www.haderech.co.il
* שמות המתאמנים הם בדויים, וכל הפרטים אודותם שונו כדי לטשטש את זהותם. ** בלנצירד סקוט והומאן מדלן, (2006), אימון אישי להצלחה בשיטת ה- coaching . הוצ' אופוס המאמר פורסם לראשונה (בגירסה שונה) במגזין coachletter תודתי מקרב לב לחנה בית הלחמי על הערות מחכימות ומבהירות.
הפוך לעמוד הבית 
הוסף למועדפים 
שלח לחבר
גרסת הדפסה
שתי מטלות יש לאדם בחייו, אמר פרויד. כדי להגשים את עצמו ולהיות מאושר, על האדם להשלים את המשימות העומדות לפניו הן בעולם העבודה והן בעולם האהבה. ואמנם, בתחילת דרכנו קיימת בנו הציפייה הלא מודעת או הנחת המוצא הנאיבית, שחלומותינו בשני התחומים החשובים הללו כבר, או-טו-טו, בדרך להגשמה. אולם, מה קורה כשהדרך מתחילה להתפתל ולהביא אותנו אל מקומות שלא חזינו מראש? מקומות שלא רצינו לעבור בהם? מקומות שמהווים עבורינו פשרה, התפשרות, מקומות של חסר, של חוסר סיפוק?
