מדוע לעיתים חשיפת היעוד מעוררת כאב? בחלק מהרצאותיי כאשר אני שואל משתתפים כיצד חשו בנקודות שונות בחייהם כששאלו את עצמם שאלות הנוגעות לייעודם אני מקבל תשובות דומות הן בד"כ יהיו משהו כגון: תסכול, משבר, בלבול ועוד שלל של מושגים.נשאלת השאלה מדוע שאלות הנוגעות ליעוד מעוררות את התחושות הללו בקרב אנשים? התשובה לכך נעוצה במספר גורמים. ראשית בעובדה שאנחנו לא לוקחים בחשבון שיעודנו מורכב מ8 יסודות(לקרוא עוד על 8 יסודות היעוד לחץ כאן- http://www.quan.co.il/?id=507) .שנית בכך שאנחנו שואלים את עצמנו מהו היעוד שלי אנחנו למעשה מנסים לענות על 8 שאלות שונות(קרי: מהי הדרך שלי, מהו הכיוון שלי, מהו החזון שלי וכו') בשאלה אחת או במילים אחרות אנחנו למעשה שואלים 8 שאלות שונות באופן סמוי. זה קצת מזכיר את הניסיון לפתור משוואה עם 8 נעלמים כאשר לרשותנו קיימת רק משוואה אחת(זה די בלתי אפשרי). סיבה נוספת בגינה שאלות הנוגעות ליעוד מעוררות את התחושות הללו נעוצה בעובדה שמירב היסודות ביעוד הם מושגיים במבט ראשון ולכן כאשר אנשים שואלים את עצמם מהי הדרך שלהם בחיים השאלה לכשעצמה לא תמיד ברורה ומכאן שהשואל נשאר מבולבל! כמו כן השפה של יעוד שונה מהשפה היומיומית בה אנחנו משתמשים, היא למעשה שפה הווייתית ולא תמיד השפה של ההוויה היא משהו הנגיש לאנשים להשתמש בו ולבסוף לתרגמו לחיי היום יום. הגורם אולי היותר משמעותי הוא שכאשר אנשים מעוניינים לתת מענה לשאלות שונות הנוגעות ליעוד הם מחפשים באופן אובססיבי את התשובות לשאלותיהם ולפעמים יכולים לחזור על אותה שאלה שנים למרות ועל אף שלא העלו חרס. בעבודת היעוד שאלת השאלות הנכונות היא הרבה יותר חשובה מאשר מציאת התשובות ולמעשה עד שהמחפש הפוטנציאלי לא מנסח את השאלה באופן מדויק יקשה עליו מאד לקבל את התשובות לשאלות איתן הוא מתמודד. בנוסף לנאמר לעיל ישנה סיבה נוספת בגינה אנשים חווים משבר בתהליך חשיפת ייעודם והיא שלמעשה בתהליך שאלת השאלות הם פוגשים את יסוד הכאב(בלי להכיר את יסוד הכאב ובלי לדעת שזה חלק מייעודם). כך למשל אדם שירצה לבחון מה עליו לעשות בכדי לממש את עצמו מבחינה זוגית ישאל את עצמו מהו הכיוון שעליו ללכת בו בכדי ליצור את זוגיות חלומותיו יעלו לו מספר רעיונות לפעולה ותוך כדי השאלה יחווה וייזכר מה קרה בעבר כשניסה לעשות זאת. במידה והכאב הוא לדוגמא בושה באותו רגע יחווה האדם את הבושה ובמידה והכאב הוא אשמה יחווה את האשמה. לפגוש את יסוד הכאב ללא ידיעה שזה חלק מייעודך וללא הכרות עם ההבטחה הגדולה הגלומה ביסוד הכאב עשויה לגרום לאדם לזנוח את רעיון חשיפת היעוד ולהמשיך בחייו כפי שהיו לפני שהחל לבחון מהו ייעודו.
כאב יסוד הכאב מציין כי לכל אדם ישנו מצב הווייתי כלשהו ממנו הוא נמנע ואותו הוא חושש לחוות במהלך חייו. למעשה חלק גדול מההחלטות שמקבל האדם הן תוצר לוואי של אותו כאב. הנחת היסוד היא כי אותו כאב הוא חלק בלתי נפרד מייעודו של האדם והוא למעשה הקרקע הפורייה ביותר לצמיחה עבורו בחייו. הכאב הוא המסגרת של האדם ליצור חזון ודרך החזון ליצור ריפוי מתמשך לכאבו האישי ולכאב של אנשים בסביבה. אחד הדברים שהובילו אותי לכך שיש קורולצייה בין הכאב ובין מימוש היעוד היה דווקא יסוד החזון. במהלך ההתבוננות שלי ביצירת חזון עבור עצמי ועבור לקוחותיי קראתי אוטוביוגרפיות של אנשי חזון והבחנתי בכך שאנשים כגון הרצל, גנדי, מרתין לותר קינג. לא התיישבו יום בהיר אחד והחליט לכתוב חזון מדליק, אלא פעמים רבות הם לא היו מעוניינים לממש חזון כזה או אחר ובכל זאת היה כוח שהוביל אותם להניע את עצמם ולחולל מפנה בעולם. הכוח לא היה ריגוש וגם לא התלהבות, אילו הגיעו בשלב מאוחר יותר-עם החזון-..... הכוח המניע היה כאב! הרצון לרפא את הכאב, חוסר המוכנות להמשיך באותה דרך בה הלכו עד כה הובילו ליצירת החזון ולשאלת שאלות חדשות. הנחת היסוד של יסוד הכאב היא כי אפשר ליצור בחיים מתוך מקורות רבים אבל כאב הוא אחד המקורות החזקים ביותר שמתוכם אפשר ליצור ומאחר ורוב האנשים שאני מכיר מתמודדים עם כאב כזה או אחר בחייהם הרי שזו הקרקע המושלמת ליצירת החזון .
ישנם מספר מאפיינים לכאב עליו אני מדבר: א)הוא הוייתי-בא לידי ביטוי בהוויה מסויימת אותה האדם נמנע מלחוות ב)הוא כרוני ואתה מכיר את עצמך מתמודד איתו כל חייך ברמות שונות ובמקרים שונים לעיתים במסיבות כיתה בביה"ס, לעיתים בעבודה ובקריירה ולעיתים כשאתה מדבר עם הורייך. ג)הוא מקבע את עצמו במספר תחומים בחייו של האדם כאשר לעיתים קרובות ישנו תחום אחד או שניים אותם האדם לא מרגיש שהוא מצליח לקדם. דוגמאות לכך יכולות להיות יחסים עם סקס, יחסים עם נשים, יחסים עם הורים וכדומה כסף וכל תחום בחיים החשוב לאדם. ד)לעיתים קרובות הוא שקוף עבור בני אדם על אף שהם מכירים בו ולמדו לתמרן בחייהם ביחד איתו אינם יודעים את שמו וכיצד הוא מתנהג באופן שיטתי בחייהם.מעולם לא משגו אותו ונתנו לו שם. ה)ברמה כזאת או אחרת הכאב הזה מחלחל אל כל תחומי החיים למרות שאינם בהכרח קשורים לכאב לדוגמא: נניח שהכאב איתו אני מתמודד בחיי הוא החוויה וההוויה העקבית של אשמה, אזי אדאג לא ליזום מהלך חדשני במחלקה אותה אני מנהל פן יוכתר המהלך כמהלך שנכשל למרות שהרעיון נראה לי כרעיון טוב.בזוגיות שלי פעמים רבות ארגיש שפגעתי בבן זוגי לאחר שאמרתי משפט כלשהו למרות שבן זוגי לא העלה תלונה בנושא, כלומר אני אחווה שוב ושוב את האשמה בחיי ואנסה להימנע ממנה על כל צעד ושעל. ישנם תחומים בחיים בהם אחווה את הכאב יותר מאשר בתחומים אחרים ואילו התחומים מהם אמנע בחיי. אחת האינדיקציות לכך שכאב הוא כרוני תהיה במענה על השאלה האם זה נכון שברוב תקופות חיי הרגשתי בצורה כזאת או אחרת שעליי להימנע מלקבל החלטות או לעשות מעשים שיגרמו לכך שאחווה אשמה? האם אני זוכר את עצמי מאז ומתמיד חושש מההוויה הזאת והאם תמיד אני מרגיש אשם(בשפתנו-שאני לא בסדר) במידה והתשובה היא כן אני אעבור לשאלה הבאה? אילו תפקידים בחיי בהם אני מחזיק איני מאפשר לעצמי לקדם אותם בגלל הדאגה הזאת? האם איני מאפשר לעצמי ליצור קשר זוגי משום שבכל מערכות היחסים שלי אני מרגיש בשלב מסוים שבת הזוג שלי מאשימה אותי על כך שאני .....................? האם איני מאפשר לעצמי ליצור יזמות כלשהי משום שאני יודע שבמידה ולא תצליח אצטרך להסביר לאנשים שהשקיעו כסף ביזמות מדוע היא לא הצליחה וארגיש אשם על כך? כלומר האם הכאב הכרוני אינו מאפשר לי לקדם את תחומי החיים השונים והאם הוא מתנהג כאילוץ . הכאב בעבודת היעוד הוא קרקע פורייה והוא ההזדמנות האולטימטיבית להפיכתו לחזון בעל עצמה בלתי רגילה. ו)אנשים נמנעים מלהכיר אותו וללמוד אותו מהחשש שהם ישקעו בו ויתבוססו בו.
הכאב אינו נעלם אחת האשליות הנפוצות והרווחות יותר ביחס ליסוד הכאב היא המילה פיתרון. בדברים המשמעותיים ביותר בחיים כגון יחסים, חברות ומשפחה. צמיחה מתמשכת היא המפתח ולא חיפוש אחר פתרונות סופיים לתמיד. בכל הנוגע לעבודת היעוד אנשים מחפשים פתרונות בזק לכאב שלהם כי הוא אכן כואב..... אבל אם מסתכלים באוטוביוגרפיות של אנשי חזון כגון הרצל, גנדי, צ'רצ'יל, מרטין לותר קינג ועוד הרי שמדובר על אנשים שהשיגו הישגים אדירים בחייהם דרך חזון. למרות הנאמר לעיל הכאב התמיד..... נכון יהיה לומר שהכאב כבר לא היה אותו כאב והוא עלה למימדים חדשים בגלל ההישגים אך הוא לא נעלם. כך למשל עבור הרצל שכאב כל חייו את היותו שונה סדרה של פיתרונות העלו את הכאב לרובד חדש אך לא העלימו אותו. כאבו של הרצל היה ניכר בכך שלא היה רצוי בשל היותו יהודי. בהתחלה הוא ניסה להיות מקובל כמו כל האחרים בעזרת האוטואמנסיפצייה ושינה את שמו לבושו ואורח חייו(דוגמא קלאסית לפיתרון) בתקווה שהיחס אליו ואל יהודים ישתנה ואכן הוא קבל יחס טוב יותר מבעבר מחלק מהגויים אבל עדיין הייתה אנטישמיות בסביבתו והכאב התמיד. בעקבות כך הוא החליט שאין זה פיתרון ושהיהודים צריכים בית משלהם, ואכן הוא יצר קונגרס ציוני מרגש מאין כמותו שסלל את הדרך להקמת מדינת היהודים. למרות זאת עבור הרצל הכאב התמיד. גנדי כאב את האפרתייד בדרום אפריקה ונלחם בחקיקה גזענית, השפיע על החקיקה ועדיין כאב. הוא חזר להודו ובדרכי שלום דאג להוציא את הבריטים מהודו והכאב התמיד ולבסוף גרם להפסקת אש בין הודים למוסלמים ועדיין כאב. כלומר הכאב אינו בר פיתרון ומעולם לא נועד להיפתר, הכאב הוא משהו שיש לרפא אותו דרך החזון אך לא לפתור אותו ולהעלים אותו, הכאב הוא סוג של אילוץ או שעון המזכיר לנו כל הזמן מדוע אנחנו כאן והוא זה המאפשר לנו לחולל מפנים משמעותיים, להשפיע על מדינות על עמים על חברים משפחה ועל כל דבר שאנו חפצים לעשות. אם תרצו כמטאפורה הכאב הוא הצמא והחזון הוא המים כמו שבחיינו אנחנו לא מחפשים גלולה שתפסיק את הצמא וכפי שהמים מאפשרים לנו להזין את גופנו בנוזלים ולחיות. כך גם הכאב הוא בעצם הצמא שלנו שמזכיר לנו במה עלינו להזין את עצמנו ואת הסביבה. לכן אין לפתור את הכאב אלא למנף אותו ולנצל אותו עד תום. במילים פשוטות לא ניתן להעלים את הכאב אך ניתן לממש את החזון, כשהחזון נוכח ובא לידי ביטוי הכאב שוכח.
חזון
"החיים מבקשים מכל אדם תרומה, ובידך הדבר לגלות מה אותה תרומה אמורה להיות" ויקטור פרנקל
החזון הוא מענה לכאב והוא למעשה המטרה המרכזית בחייו של האדם התר אחרי ייעודו, ניתן ליצור חזון מכל מיני מקומות בחיים, אפשר ליצור חזון עבור רעיון שנראה מדליק, ניתן ליצור חזון מתוך רעיון מרגש וניתן ליצור חזון מתוך כאב. המתאמנים שאותם אימנתי בשנים האחרונות וגם ניסיוני האישי הדגימו לי שהחזון החזק ביותר והמשמעותי ביותר עבור בני אדם הוא חזון הנוצר כתוצר לוואי של כאב. מאחר וליוצר החזון יש מטען רגשי, ניסיון פיזי אונטולוגי וגם היסטורי הנוגעים לכאב או במילים פשוטות הוא חווה את הכאב על בשרו הרי שיש לו מחויבות בלתי מתפשרת לחזון. במקרים רבים יהיה איש החזון אדם שחולל מפנה כלשהו ביחסיו עם הכאב, ולאחר שעשה זאת יכאב את כאבם של אילו שעדיין לא חוללו את המפנה. החזון יהיה בד"כ אפשרות כלשהי שתשפיע על יוזם החזון ועל הסביבה שלו ותהיה מזור לכאב שאותו חווים האנשים השותפים לחזון. מטרתו של איש החזון תהיה לבחור את המשאב אותו הוא מעוניין למקסם כמענה לכאב ולהפוך משאב זה למטרה המרכזית בחייו. המשאב יכול להיות כל דבר החל בכסף וכלה באהבה, שיטת חשיבה ובעצם כל משאב או ישות אותה ניתן למקסם.
הכאב כאילוץ אם נתייחס לאדם כמערכת הוליסטית אקולוגית שבה כל שינוי משפיע על המערכת כולה, הרי שלמערכת שנקראת אדם ישנה אילוצים. המושג אילוצים שאול משיטת חשיבה שפתח ד"ר אליהו גולדרט הנקראת תורת האילוצים ובה מסביר גולדרט כיצד האילוץ שקיים במערכת מכתיב את קצב ההתקדמות של המערכת ואף לא דבר אחר ולכן כדאי שנשקיע את כל משאבינו במינוף האילוץ ולא באף מקום אחר. הכאב כרוני בחייו של אדם מתנהג כאילוץ, כלומר אם לדוגמא הכאב שאיתו אני מתמודד הוא יחסיי עם בושה או הימנעות מבושה ואני החלטתי שאיני מעוניין להתעסק בזה ושאני רוצה לשים את המיקוד שלי במקומות אחרים, במידה וזה אכן הכאב שלי היכולת שלי להתקדם תהיה מוגבלת. אחליט שכעת אני מתמקד בלמצוא את אשת חלומותיי אבל בשביל למצוא אותה יש לחפש אותה וזה קצת מביך אותי, ונניח שראיתי אותה בפגישה אצל חברים עכשיו אני מעוניין להתחיל איתה אבל זה קצת מבייש אז עדיף שלא אעשה זאת. אחליט לעבור לתחום המקצועי ולהתמקד בו(כי עם נשים זה לא כל כך נעים) ואחליט שמגיעה לי העלאה בעבודה אבל העלאה בעבודה דורשת ממני לבקש העלאה ואני קצת מתבייש ומה אם יאמרו לי לא אז בכלל אמות מבושה כך שגם כאשר אנחנו מנסים להסיט את מבטנו מהכאב הוא פוגש אותנו בכל צעד ושעל ועוד לא התחלנו אפילו לדבר על סקס ?. כך שהמקום הכדאי והאפקטיבי ביותר להשקיע בו אנרגיה התבוננות זמן וכסף זה סביב האילוץ, מאחר והאילוץ מכתיב את קצב ההתקדמות של המערכת(שהיא אנחנו לצורך העניין). הגישה הזאת מונעת מאיתנו מלרתום את הסוס לפני העגלה, קצב החיים נדרש להתאים לקצב ההתפתחות היחסים שלנו עם הכאב. בין אם אנחנו אוהבים עובדה זאת או לא זה הקצב.
כאב וחזון ביחסים שבין כאב וחזון מטרת עבודת היעוד היא לאפשר לאדם לקחת את יסוד הכאב לחשוף אותו ולהכיר במקומות השונים בו הוא מתמודד עם הכאב. השלב הבא יהיה לקחת את הכאב וליצור תהליך של התמרה מכאב לחזון ולבחון כיצד יכול האדם להשתמש בכאב שלו לצמוח בחייו ולבחון למעשה מה החיים מבקשים ממנו ביחס לכאב שלו ומהי התרומה שלו לעצמו ולסביבה. בדרך כלל ההתמרה תעשה בתחום אחד או שניים בהם מרגיש האדם שאינו מצליח להתקדם בגין הכאב ומשם יצור האדם חזון.
הפוך לעמוד הבית 
הוסף למועדפים 
שלח לחבר
גרסת הדפסה
